ההתלבטות על ON, שוב
לילה לא שקט עבר עליי
קבעתי ליום רביעי תור לחיסון הראשון ואני מזהה שיש בתוכי עוד ויכוח על העניין. החיסון - אומרים שיש בכוחו לעזור לגוף להתגונן במקרה של הדבקה. (לאמירה זו אני נוטה להאמין).
כמה עניינים עולים בתוכי הבוקר:
עניין אחד - אני ערה להפחדה המסיבית, האם היא באמת פרופורציונאלית ואם לא מה יש מאחורי ההפחדה הזאת. אני מרגישה כל כך מושפעת ממנה. הפחד לעיתים כל כך חזק שהוא משתק אותי, אני הולכת אחריו כמעט בעיניים עצומות.
אני ערה לעובדה שהבחירה שלי להתחסן נלקחת מתוך הפחדה מסיבית שמחלחלת בתוכי. זה יוצר בי חוסר נוחות, זה יוצר בי ספקות.
וגם זה בסדר, הרעיון הכללי כאן הוא לתמוך בעצמי, והפחד הזה לא משנה מה מקורו הוא המציאות שלי ואליה חשוב שאתייחס, ההתנגדות וניסיונות ההקטנה של הפחד רק הופכות אותו לגדול יותר.
אני שמה לב פתאום שיש לי נטייה להתעלם להקטין ולהזיז חלקים בתוכי שלא נעים לי להרגיש אותם או כאלו שבאים מבחוץ במסה גדולה.
עניין שני - המציאות היא פרשנות , פרשנויות שונות של המציאות.
אני זזה לרגע ומתבוננת על המציאות מהצד עד כמה שניתן.
ומה אני רואה:
אני רואה אנשים מסתובבים עם מסכה על הפנים גם באוויר הפתוח, קצת הזוי לשים מסכה על הפנים שאין אף אחד ליד כאשר וזה רק אתה והאוויר שסובב אותך. זה הגיוני בהנחה ואתה חש לא מוגן באופן כללי ושבחוץ יש סכנה שעליך להתגונן מפניה. זה הופך להיות מסובך יותר כאשר הסכנה היא בלתי נראית.
אני רואה שרב האנשים שאני מכירה התחסנו, כל המשפחה שלי המורחבת, הרופאים שאני מכירה האחיות שאני מכירה, 4.5 מיליון מאזרחי ישראל, ממה שאני שומעת רב החיילים בצבא חוסנו.
מול כל זה עולה בתוכי שאלה חשובה.
כמה אני רוצה או מוכנה להיות שונה ?
והנה ההתלבטות על ON שוב.
אני מבינה שעוד לא בחרתי וזה בסדר מבחינתי, קביעת התור שהיה נדמה לי שנעשתה מתוך בחירה לא מצליחה להחזיק, דרוש לי עוד זמן, דרושה לי עוד העמקה פנימה.
דרושה לי עוד מנה גדושה של הקשבה ותמיכה פנימית.
לא משנה מה אחליט בסופו של דבר, חשוב לי להיות נאמנה לעצמי, גם במצבים שהאני שלי מתהפך, גם במצבים שקשה לי.
