האם אנו מאמנים/מלמדים את ילדנו להיות מי שהם?

כבר תקופה ארוכה שאני מטיילת בין שברי הלב. וזאת במטרה לאפשר לעצמי להיות האני שאני .

פעמים רבות אני מסתכלת על עצמי בגאווה ומודה על הדברים הטובים שהעניקו לי הוריי אך בתקופה זאת בחיי בה אני מבקשת לגדול ולהתפתח מוצאת את עצמי עומדת מול מקומות של כאב, מקומות בהם אני ממשיכה לעשות לעצמי מה שלימדו אותי ממש מהרגע שנולדתי ולעיתים גם רחוק יותר בתוך הרחם.  (לא מתלוננת ומאשימה את עצמי, או אף אחד אחר בעיקר מתבוננת ומקשיבה). 

ראשית רוצה להגיד שהורינו וגם אנו כהורים רוצים את הטוב ביותר עבור ילדנו, ועושים מה שאנו יודעים ויכולים באותו רגע.

שום דבר לא נעשה מתוך כוונה לפגיעה, להיפך הדברים נעשים מתוך אהבה וזה מה שהכי מתסכל (למעט מקרים פתולוגיים)

בואו לרגע נחשוב על החיים ברחם.

אחדות עם גוף של אמא בהתאמה מלאה, חשים מוגנים בתוך הרחם כל צרכינו מסופקים.

ממש הרפתקאה מלאה בקסם במיוחד שגילנו את יכולותינו כמו תנועה, תפיסה וידיעה. ממש קבלה עצמית ללא ספקות, כל דבר אפשרי בעולם הרחם. עולם שבו הכל מתממש.

ואז מעולם שבו הסביבה הפיזית סיפקה אוטומטית את כל צרכינו (הרחם) מצאנו את עצמנו לפתע בעולם שבו עלינו ליידע את האחרים שם בחוץ על צרכינו.

נולדנו לזוג הורים מכדור הארץ, ארץ זרה "לחייזר שכמונו" (יצירה טהורה ומופלאה מבית הייצור המופלא ביותר שיש) תחשבו כמה מתסכל זה וכמה לא נוח ש"קבוצת התמיכה" שלך לא מבינה את השפה שלך.

ימים ובמיוחד בלילות רצינו לחזור לחווית האחדות שידענו שם, ברחם.

לאט לאט חווית אחדות זאת התחילה להתפוגג מהתודעה שלנו ובמקומה התחילה להתגבש בתודעתנו השבר או ההתנגדות הראשונה.

מה שנשאר לנו כתינוקות זה לבכות ולצרוח בזעם. לרוע המזל גם זה לא עבד מי יודע מה, הכעס שלנו הכעיס את הסביבה עד שגם ביכולתה של שיטה זאת התחלנו להטיל ספק (כאן למדנו לדלג על כעס)

לאט לאט במקום ביטחון עצמי טבעי, חווינו פחד לאבד שמילא אותנו בכאב אשר בתורו יצר התרחקות מהרגשות וחמור מכך הסוואת הסבל והכאב.

ל"אנשים קטנים" אין סיכוי מול אנשים גדולים שפשוט לא מבינים.

אז רוצה להזכיר שתפקיד ההורים הוא לייצר עבור ילדם מרחב של : קבלה, אהבה , למידה, יציבות ביטחון, והזנה.

שימו את האגו בצד והקשיבו לילדים הם המורים הטובים ביותר לדרך הנכונה לגדל אותם לפי צרכיהם.

תקשיבו יותר, הרבה יותר.

תהיו כמה שפחות יודעים, הרבה פחות.

יש אמת אחת כואבת, מאוד כואבת..

כמה פשוט ככה קשה להיות אני.

ובמיוחד מול העובדה שגם ההורים שלנו לא תמיד אימנו אותנו להיות מי שאנחנו.

לרגע עוצרת ושאולת אותי וגם אתכם האם אתם מאמנים/מלמדים את ילדכם להיות מי שהם ?

❤️