לחצות את הגבול

זה התחיל בקטנה מהודעת ווצאפ אחת של מתאמנת שלי

משם זה התקדם להודעות מידי פעם רק שאלה קטנה

לאט לאט מבלי שאשים לב מצאתי את עצמי בהתכתבויות כמעט על בסיס יומיומי.

היא במשבר ובאמת זקוקה ואני באוטומט שלי עונה ותומכת ומנסה לתת מעט דרכי התמודדות..

וככה מבלי לשים לב ומתוך אוטומט המצילה שלי כשיש מישהו כואב מולי נשאבתי לתוך ריטואל של פינגפונג שלא נגמר. בשלב מסוים זה התחיל להכביד עליי והרגשתי עם זה לא טוב ולא נעים והכעס לא איחר לבוא.

ניסיתי לדחות את זמן התגובות שלי מה שגרם מצידה ללחוץ יותר.

ניסיתי לדבר איתה התגובה שלה היתה שאני דוחה ונוטשת אותה. (המילה נוטשת עשתה לי בום בבטן לכן סימנתי לעצמי אותה)

הופה אמרתי לעצמי יש לי כאן שיקוף של הביוקר

עצרתי לרגע ושאלתי את עצמי מה אני מרגישה ?

אני כועסת, מנוצלת ומתוסכלת.

בואי ספרי לי למה, נתתי לעצמי לספר לעצמי ככה באופן טבעי מה שעולה מבלי מודעות ומה שצריך ככה בצורה הכי גולמית שיש.

הנה השיח שהתנהל לי בראש:

אני מרגישה שחצו לי את הגבול ואני גם מרגישה ממש מתוסכלת לא משנה כמה אני נותנת וכמה אני זמינה ותומכת זה לא מספיק וכשאני מרגישה שזה יותר מידי ומנסה לשנות את זה מאשימים אותי שאני נוטשת. אני מרגישה רע ומנוצלת וגם כואב לי בלב כי כועסים עליי וכרגע יש שתיקה רועמת.

נתתי לעצמי להיות בזה זמן מה וחזרתי לזה שוב כדי לברר את ההשתקפות.

אני כבר יודעת שכדאי לעשות שינוי עליי להבין פנימה כיצד אני מייצרת את הסיטואציה שמתרחשת במציאות שלי. (אם תשאלו אותי, ככל שאני מעמיקה בשיטה זו השתקפויות אני מבינה שהיא פועלת כמו קסם מהסוג שמרפים לתוכו השינוי מתרחש)

תוך כדי שאפשרתי לכל הרגשות להיות התחלתי לזהות שיש לי כאן עניין של חציית גבולות.

השאלה הבאה ששאלתי את עצמי היתה, האם אני מזהה את חציית הגבולות הזו בתוכי ?

כן אמרתי לעצמי והתחלתי לחשוף בפני עצמי מקומות כאלו..

אני חוצה באופן יומיומי את הגבולות באכילה שלי, זה בא לידי ביטוי בכמות הגלוטן/סוכר/פחממות שאני מכניסה לפה.

אני נותנת לעצמי להשתולל בנושא האוכל ללא סוף מבלי להתחשב בגוף שלי.

אני נוטשת באופן עקבי את תפקיד האמא המזינה שבתוכי זאת הדואגת לאוכל מזין ובריא. במקומה נתתי את התפקיד הזה לילדה חובבת לחמניות וממתקים. (הביקורת העצמית שלי התחילה להראות סימנים וגלים של האשמה עצמית גם הם השתתפו כששמתי לב הקשבתי למה שהם אמרו והבטחתי להתייחס לכך בהמשך)

אני חוצה את גבול מסגרת זמן הטיפול והכללים של עצמי (מתוך מחשבה/ ציפייה עצמית שאני יכולה או בכלל תפקידי להציל) ומתוך מקום זה מאפשרת למתאמנות  שלי קו פתוח אליי כולל בסופש..

ואז הגיע הלא מספיק ..

אני מאמינה לחלק בתוכי שאומר שאני לא מספיק טובה לכן צריכה לתת יותר והרבה ועוד ועוד.

אני מאמינה לחלק בתוכי שמפחד שיכעסו עליו יתאכזבו ממנו שלא יהיו מרוצים ..הוא לרוב אומר לי שצריך להתאמץ יותר ויותר ויותר בכך אני חוצה לעצמי את גבול הכוח שלי ולעיתים לצערי לא נדירות מתישה את עצמי.

ובאשר לכאב והכעס אני מתחילה להבין איזה חלק בתוכי כועס וכואב ואפילו מתחיל להרגיש נטוש.

לאחר השיח הפנימי הזה הכעס והכאב שחשתי כלפי חוץ הפך לכאב שיכולתי לחוש כלפי עצמי על אותם חלקים לא נשמעים, את אותם אמונות שנבנו בתוכי שמאפשרות את חציית הגבולות שלי מבחוץ ומבפנים.

באשר למתאמנת יש לנו פגישה בקרוב אליה כבר הגעתי אחרת. 

ושאלה נוספת איפה אני מזהה שאני עושה זאת לאחרים?

שאלה מהסוג המאתגר מעט היות וכדי לענות עליה דרושה מידה של כנות וגם הסכמה לפגוש את החלק בי האנושי החלק בי שעושה טעויות וגם המכאיב לאחרים. (לא תמיד במודע ובטח שלא בכוונה)

למרות שכואב ומביך אותי להודות אני מזהה שאני עושה זאת למתאמנת הזו בכל פעם שאני מנסה להציל אותה, ובכל פעם שאני נותנת לה פתרונות אני לוקחת ממנה את ההזדמנות ללמוד מהדרך. אני מזהה שאני עושה זאת גם לאנשים הקרובים אליי מתוך הפחדים שלי.

ככל שאני מתרגלת השתקפויות אני מבינה יותר ויותר שזה לא כלי אלא דרך חיים ..ממש בעלות בית על הנכס הכי יקר בעולם.

אני

השתקפויות – רואים שקוף רואים צלול.