סינכרונים וגלסטנברי

אני שוב בשוק אני בהלם אני המומה ושוב כמעט נפלתי מהכסא כששמעתי את מה ששמעתי הבוקר.

יצאתי להליכת הבוקר שלי וכהרגלי אני מאזינה להרצאות של דלורס קנון  (דולורס היתה היפנותרפיסטית המתמחה ברגרסיה לגלגולים קודמים ולזמנים שבין הגלגולים.)

עוד אגיד שכבר תקופה ארוכה אני שומעת בתוכי את קולה של דלורס אומרת לי שוב ושוב גם במדיטציה וגם בחלומות. "ובכן, כעת זה הזמן עבורך ללמוד את סוג התרפיה הזו".

 היות וזה חוזר כל כך הרבה פעמים אני שוקלת להתמסר לכך וללמוד את הטכניקה שלה (יש קורס מסודר באנגלית הכולל מבחן בסופו, בזכות הקורונה לימודים אלו נגישים בכל מקום בעולם)

ולמה אני שוב בשוק כי  זוהי הפעם הרביעית שיש סינכרון בין מה שיצא לי לתקשר או לראות בויז'ן, לבין מידע שדלורס קנון מקבלת באמצעות המחקר שלה.

והנה שחר שוב בגלסטנברי ואיך שהוא עולה למטוס ונוחת שם אני מתחברת למקום טלפתית (בצורה ספונטנית לגמרי, לא תכננתי את זה , זה קורה לבד))  והפעם הרבה יותר חזק מפעם שעברה.

בימים האחרונים שמתי לב לתחושות שונות (תחושה של ניתוקים ועייפות מאוד חזקים) אם אני מנסה לתאר את זה ..זה מרגיש כמו לחוות נוכחות בשתי מקומות שונים בו זמנית.

מרגיש לי שכדאי לחקור את התופעות הללו עוד קצת, הם מוכרות לי אבל קצת שונה מחוויות של זמנים שנחוות בו זמנית חווית של עבר והווה או עבר ועתיד שנחוות  יחד בו זמנית. (מקווה שאני מובנת)

בכל מקרה אחזור להרצאה של דלורס היא מדברת על מרכז למידה ענק בגלסטנברי אליו הגיעו מכל העולם בתקופה של ישו והדרואידים (גם ישו למד שם)  בכל ההרצאה שלה היא מדברת על אנשים המקדימים את זמנם על כמויות עצומות של ידע מעולמות אחרים ועל מרכז ענק.

מה שהדהים אותי היה הסינכרון בין הויז'ן שהיה לי בספטמבר 2019. כאשר שחר נסע פעם ראשונה לגלסטנברי והעלה תמונה שהציפה לי את כל הזיכרונות וגם את הפחדים.

הנה חלק מהויז'ן שהיה לי ב 2019

"ראיתי את עצמי כנער צעיר הנכנס לתוך מרתף, הכניסה לאותו מקום היתה בעזרת מדרגות לולייניות רחבות עשויות אבן המסתובבות סביב עמוד מרכזי רחב, מדרגות אלו הובילו למרחב ענק בו היו מבנים הנראים כחדרים בעומקים שונים שהורגשו מתחת לקרקע . כשהסתכלתי למטה היה נדמה לי שאין סוף למדרגות אלו ושאין בסופם קרקע. 

מבנה/מרחב ענק תת קרקעי (יכול להיות שראיתי את זה מתחת לקרקע מהסיבה שזה שייך לעבר הרחוק או שאולי זה עוד קיים שם באזור)

שלתחושתי המילה המתאימה יותר לתאר את מה שהרגשתי ואפילו חשתי בגוף היא מרחב זמן, כמתבוננת מתוך עיניי אותו נער חשתי דואליות של זמנים הווה והבנה שמה שעיניי רואות הוא גם העתיד או אולי בכלל העבר.

במקום זה עסקו באלכימיה שלא מהעולם הזה לא ממש יודעת לתרגם למילים את מה שעיניו ראו.

ריחוף, ריפוי, פורטלים, שערים, עבודה אנרגטית, אנשים בגדלים וצורות שונות.

מצד אחד סיקרן אותי להיות חלק ממשהו גדול ומצד שני כל הנעשה שם אינו עמד בהתאמה עם היכולת שלי להבין מה עיניי רואות. (זמן מה עוד התעקשתי להבין ולתת הסברים, בשלב מסויים ויתרתי).

המשכתי והסתכלתי סביבי דרך עיניי הנער האנשים בתוך מרחב תת קרקעי זה נראו שונים זה הרגיש שאותם אנשים מקדימים את זמנם, יכולתי לחוש בתוכי את אותו פחד שחוצה את גבולות השפיות.

יכולה להגיד שיש לי משיכה ממש אבל ממש חזקה למקום הזה (אנגליה גלסטנברי והסביבה) , יש לי חיבור עם המקום הזה יותר חזק ממה שאני בכלל מבינה.

ולסיום אני רוצה לבקש מעצמי סליחה, ולמה סליחה..

כי לרב אני מבטלת את מה שאני רואה או מקבלת ואומרת לעצמי על עצמי. עוד המצאה דמיונית , מי יאמין לך.

אז סליחה מעצמי.

אני, אני מאמינה לך

אני מאמינה לי.

ובתמונה צילום שלי מהבוקר בדיוק שאני שומעת את ההרצאה .. הוא מזכיר לי פורטל כניסה למימד אחר.